<h1>ספר התרומות שער נ"א חלק ו'</h1>
<h2>דף כז.</h2>
ויש לברר כיון שפסקנו שהמוחל חייב לשלם ללוקח [אי] צריך לעדים להמלך במוכר ולכתוב לו אחריות על מכירתו, או אמרינן ליה אחריות טעות סופר הוא ואין צריך להמלך, ואף אם לא נכתב הרי כמו שכתבו בו אחריות. ובזה נסתפק הרב יהודה ברצלוני ז"ל ולא הכריע. אך ממה שכתבנו למעלה בשם הראב"י ז"ל נראה דאחריות מחילה ודאי קבולי קביל, דאחריות דנפשיה מקריא בהא מזיק הוא ואין צריך להמלך. אך זה בודאי צריך בירור אם הלך הלוקח ותבע את המלוה ומצאו עני מהו, מי אמרינן כיון דמעותיו קבל וקנה בחזקת שימצא חובו ביד הלוה ולא מצא ה"ל מקח טעות ומשלם לו מעותיו המוכר ללוקח, או דילמא לוקח היה לו לפרש וכשלא פירש יש לנו לומר כי לפי מזלו קנהו, ואם יש לו יגבה ממנו ואם לאו הפסיד את מעותיו הלוקח. ולזה יש קצת ראיה מההיא ראיה דירושלמי [קדושין פ"ג ה"ד] שכתבנו בשער מעמד שלשתן, ראובן היה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי, אפרסן לוי, לית ראובן חייב, הדא דתימא בשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב. וכבר הארכנו בפירוש הירושלמי בשער כ"ח שהקדמנו. ולזה יש לבעל הדין להשיב ולומר שאין זה דומה לזה, דהתם כיון שהממחה אומר תן לזה מעותי והוא אומר הן אתן, בודאי אם הוא עני ועשו ערמה ואין לו מה ליתן בודאי אין לך טעות גדול מזה שהטעהו, אבל לוקח כיון שמכר לו השטר וקבלה ממנו אינו מפרש לו שיהיה באחריותו אם לא מצאם ללוה מסתמא ניחא ליה דלהוי ליה אידך עבד לוה דידיה, ואין רצונו שזה יתחייב לו בכלום, ואף זה אינו מטעהו, דדילמא קני נכסי היום או מכר ופרע ליה וניחא ליה בהכי כי היכי דלהוי נקרא עבד דידיה.
ומפני שנסתפקתי בזה שאלתי פי הרמב"ן ז"ל וזה אשר השיב לי [סימן נ"ד], שאלת המוכר שטר חוב לחברו אם נאמר בו אחריות ט"ס הוא אם לאו. וזה פשוט בעיני שאם מחלו כיון שהוא מזיק קבולי קביל אע"ג דלא פריש, דאחריותא דנפשיה מקריא. ואי קא מבעיא ליה כשנמצא לוה עני, בזה אני משיב הוי יודע שהמוכר חוב ומחלו לא מחייב משום אחריות דנפשיה ולא משום דעלמא, דהא למאן דלא דאין דינא דגרמי פטור הוא [כתובות פ"ו ע"א], ומאבות נזקין הוא כדאיתא בריש ב"ק. ודע שאחריות ט"ס בין בשטרי הלואות בין בשטרי כל מקח וממכר [ב"מ ט"ו ע"ב] שבעולם של קרקעות ומטלטלין ושטרי חובות, ומהו אחריות הזה, שאם יבא בע"ח של מוכר וטרף חוב זה ממנו או שבא אחר והביא ראיה ששטר חוב זה שלו הוא או שלקחו מן המוכר תחלה וכיוצא בזה חוזר הלוקח הזה וגובה מן המוכר מדין אחריות, וכ"ש אם הוציא הלוה שובר שפרעו או שמחל לו מלוה קודם שמכרו לזה, דההוא [ודאי] חייב לשלם, דלא הוו זביני כלל ומעות חוזרין, אבל אם הלוה עני ואין אדם יכול להוציא ממנו או שהעני אח"כ זה אינו בדין אחריות אלא כשהיה עני בכלל אונאה הוא אם מכרו יותר מכדי דמיו, ואין לשטרות דין אונאה [ב"מ נ"ו ע"א]. וכן המוחל אפילו קבל אחריות דעלמא אינו חייב כלום מדין אחריות אלא שהוא חייב למאן דדאין דינא דגרמי משום מזיק, ואפילו במתנה שאין בה אחריות. הגע עצמך שמכר לו שדה מפני רעתה או הכסיפה אחר כן או שבא אחר שמכרה וחפר בה בורות שיחין ומערות מי הוי בכלל אחריות שתהא עדית שלא תכסוף, וכן הנזק שעשה בה מי מתחייב ביה משום אחריות, ומי מיפטר מיניה במתנה שאין בה אחריות, אלא בכלל אבות נזיקין הוא וחייב כדין מזיק. והירושלמי שהזכרת אם מדין אחריות היה חייב מה לי עשו ערמה מה לי לא עשו ערמה, וכי יש בדין אחריות של מקח וממכר חלוק בין מערים לשאינו מערים, אלא ש"מ פטור הוא מדיני אחריות. ומ"מ הדין ההוא צריך לפנים, שההערמה הוא המשנה הדין לא מצינו אותה בשאר הדינין בדרך ההוא. ויש מן המפרשים שסוברין לפרש בו שאם הממחה יודע שהוא עני והמלוה אינו יודע חוזר עליו. והטעם, דכל כי האי גוונא לא גמרי ועבדי. אבל הירושלמי הזה (עמוס) [עמום] בהלכות ומן הגמרא שלו עמדתי על פירושו, והוא בפרק האומר על משנת המקדש האשה ואמר סבור הייתי שהיא עשירה והיא עניה מקודשת. וכך הסוגיא מתחלתה, אמר רבי אלעזר מקודשת לו בעדים. פירוש, אפילו יש עדים ששמעו ממנה תחלה שהיה סבור שהיא עשירה מקודשת כיון שלא התנה בשעת קדושין. רבי שמואל בשם רבי זעירא אמר מקודשת לחומרים. כלומר ספק מקודשת היא, דחיישינן לשמא על דעת עשירה קדש. ומייתי עליו רבי יעקב בר אחא בשם רבי אמי ראובן היה חייב לשמעון סמכיה גבי לוי, אפרסן לוי, לית ראובן חייב, דלא מצי למטען סבור הייתי שהוא עשיר והוא עני דמתני'. הדא דתימא בלא עשו אבל אם עשו בהערמה חייב, כהדא חזרייה סמכין לתנויי קריה גבי זבונה קרץ זבונה ואזל ליה, אתא עובדא קמי רבי חנינא אמר אין פריטין אינון פשעין ואין דינרין אינון לא פשעין כן אורחא דזבונא מדרייה. פירוש חזרייה הן לוקחי פירות המחזירים על הגרנות והיו חייבין דמי הטסקאות לסנטרי העיר והסמיכום על לוקח שלקח פירות מהן, קרץ אותו לוקח והלך לו, פירוש קרץ השכים בבקר, תרגום ותקם בעוד לילה [משלי ל"א] וקמת בקרצתא. ודן רבי מונא שאם היו פרוטות פשעו הלוקח והחזירייה, שהרי היו יכולין לפרען מיד וערמה היתה שהאמינו עליהם כדי שילך לו, אבל אם הם דינרין כן דרך הלוקח לילך למדינה אחרת למכור סחורתו ולשוב לפרוע הקפותיו, מדריא כדאמרינן בר"ה [ט' ע"ב] כדמדייר דיירא ומוביל סחורה כלל מדינתא. עכשיו לפי זה הענין נראה שהערמה הזאת היא שנראה לוה עשיר ומסמיך בעל חובו על אחר ואותו אחד יוציא לו למדינת הים מיד כי האי גונא קנין בטעות הוא, א"נ כל כה"ג לא גמר ומשעבד נפשיה אלא לפוטרו לזה מיד בעל חובו נתכוונו שניהם, הילכך חוזר עליו. [ש"מ] דדוקא בכגון ערמה זו, אבל סבור שהוא עשיר והוא עני בין שהממחה יודע בו שאינו יודע בו פטור, דה"ל לשאול עליו.
ולרבינו האיי גאון מצינו בתשובה שפסק בהמחאה חוזר עליו, ואמר שאם נתרשל המומחה בתביעתו על אותו שהמחהו ופשע מלתבעו עד שאירע עניות לאותו שהמחוהו אצלו בעה"ב המומחה פטור. ולפי דעתו יכולני לפרש הירושלמי על אותו דרך, שאם היה עשיר ולא תבעו עד שהעני לוי ראובן פטור, ואם היה עני מתחלתו ועשה בהערמה להסמיכו אצלו חייב, ולאו דוקא ערמה אלא אורחא דמלתא נקט, דכל שהיה עני מתחלתו והסמיכוהו אצלו הערמה היא. ושאר הסוגיא דירושלמי הסמוכה לזו כהדא חזרייה וכו' על זה הדרך מתפרש, שאם היה החוב פרוטות הסנטרי הם פשעו כשלא תבעו אותם והחזרייה פטורים, ואם דינרין אינון לא פשעו, שכן דרך הלקוחות לילך ולחזור, ולפיכך חוזר עליו. ומ"מ דרך הסוגיא הזו על המשנה ההיא נראית כלשון הראשון. והרי הרוחנו בפירוש הירושלמי, ומ"מ לא נחסר את [דברי] הפשוטין מפני דברי נביאות, והלואי שיהיו כל ההלכות ברורות כדבר זה שאין הלוקח חובו של חברו מתחייב לו בתשלומין מפני עניותן של לוה ולא מפני אלמותו שאינו יכול להוציא חובו ממנו ואין לשם אחריות עסק בענין בכאן, ע"כ. ויש לברר ולדעת כי כל מוחל שחייבנו בתשלום דוקא היכא דמודה לוה דמחייב בהאי שטרא אלא שטוען שפטור ממנו בטענת מחילת המוכר שמחלו לו, אבל אי טעין שטרא זייפא הוא וצריך קיום ולא מצי לקיומי בעדים, א"נ דההוא לוה גזלנא עתיקא וגברא אלמא ולא פרע משום דלא צאית דינא או דדחיקא ליה שעתא ולית ליה מידי מאי דפרע, בכל אלו כיון דלא פסיד ממוניה משום מחילתו, דהא אע"ג דלא מחיל איהו לא מצי גבי מידי מיניה בהאי שטרא, בהא לא מחייבי למוחל עד שיתברר שאין החוב נפסד ללוקח אלא בשביל מחילתו. ועל דרך זה איתא [בהלכות] בפרק הגוזל בענין שורף שטרותיו של חברו.
